פירושים למשל
-
מהיכן אפשר לקחת כוס עבור אור אין סוף?
כתבי בעל הסולם, הדת איננה לתועלת הבריות,
אלא לתועלת העובד
"ברוחניות יש כלל"
כתבי בעל הסולם, קפד. ההבדל בין אמונה להשכל
"רוחניות זה עניין נצחי שאינו נפסק"
כּל שִינוּי מָקוֹם
אין באור שום השתנות מטעם ש"אין העדר ברוחניות"
מקום עבודה ללכת קדימה
שום דבר אינו הולך לאיבוד
הכלי חייב להגיע לשיעור שלם של חסרון
ראה בהמשך הדף
א~ פרוטה
לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול
ב~ אין העדר ברוחניות
ג~ אור וכלי
ב~ אין העדר ברוחניות
ג~ אור וכלי
א~"פרוטה
לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול"
קטעים נבחרים מתוך כתבי המקובלים
קטעים נבחרים מתוך כתבי המקובלים
כל יום שוב עם כוס ריקה
"כל העבודה שלנו נעשית על ידי התגברויות ובירורים, שהם נגד הרגש והשׂכל שלנו, על ידי חיזוק תמידי של הסביבה, כדי להפוך אותה ליותר חזקה, לוחצת ומחייבת. אם כל פעם אנחנו מכינים בצורה כזאת לעצמנו תנאים להתגברות חדשה, שתידרש מאיתנו ברגע הבא, אז כל הרגעים האלה מתחברים, מצטרפים יחד לחשבון אחד גדול.
-
כל הפרוטות, בסופו של דבר, מתחברות לאוצר אחד גדול. כמו במשל הקבלי, שאדם נכנס הרבה פעמים לאוצר המלך עם כוס קטנה, מילא אותה במטבעות זהב ויצא החוצה. אבל השומר שניצב בפתח, היה כל פעם שופך את הכוס עם המטבעות ומשאיר את האדם עם כוס ריקה. ושוב הוא חזר לאוצר המלך ושוב מילא את הכוס ויצא, ושוב השומר היה שופך את המטבעות מהכוס.
כך זה חזר על עצמו הרבה פעמים, עד שהוא התייאש לגמרי. וזה לא שהוא התייאש מהעבודה עצמה, כי כל פעם, בהיכנסו לאוצר המלך הוא האמין, שזה הניסיון האחרון ושהוא יהיה מוצלח. אבל פשוט הסתיים הזמן שהוקצה לו, שזה לא היה תלוי בו, ואז פתאום אמרו לו: "כל הזהב שהוצאת ושפכת עכשיו שייך לך". כל הפרוטות האלה, כל ההתגברויות, הצטרפו למסך גדול אחד, וכל טיפות האור התמזגו לאור אחד גדול.
כך בחלקים נעשית העבודה שלנו, אחרת לא היה לנו כוח לבצע אותה בבת אחת. כך פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון אחד גדול. והעיקר כאן, זו הסביבה שעומדת על המשמר וכל הזמן מזכירה לנו על חובתנו לצרף את כל הרגעים למטרה אחת."
ה' מתחשב עם כל אחד ואחד שעושה משהו בעבודה
ולא חשוב באיזו כוונה
ולא חשוב באיזו כוונה
כתבי רב"ש, כרך ג', מהו "שכור אל יתפלל", בעבודה
"וזהו כמו שאמרו חז"ל "הולך ואינו עושה, שכר הליכה
בידו". פירוש, שהאדם צריך להעריך אפילו נגיעה קטנה ברוחניות, לא חשוב באיזו
צורה שהיא, והכל הבורא מקבל, ושם זה על חשבונו של אדם, ופרוטה ופרוטה
מצטרפת לחשבון גדול. וכמו שמובא במאמר "סדר העבודה של בעל הסולם
זצ"ל", כשמייחסים את העבודה לה', להאמין שה' מקבל עבודתנו, ולא חשוב
באיזו צורה נראית העבודה.
פירושו, שה' מתחשב עם כל אחד ואחד, אם הוא עושה משהו בעבודה. ולא
חשוב על הכוונות שהאדם חושב אז, אלא הכל הקב"ה מקבל לחשבון. לכן גם האדם
בוודאי צריך לחשוב על כל מה שהוא משהו בעבודת ה', ומהכל האדם צריך לקבל הנאה
ושמחה, בזה שיש לו זכות על משהו לנגוע ברוחניות."
""ישנו משל על שני אנשים שהיו בצעירותם חברים, ולאחר מכן נפרדו דרכיהם : אחד נעשה מלך, והשני נעשה עני מרוד.
לאחר שנים, כשנפגשו סיפר למלך על מצבו הדחוק, נגע הדבר לליבו של המלך ואמר לחברו, אתן לך מכתב לשר האוצר שלי, כדי שיתן לך רשיון להכנס לאוצר למשך שתי שעות, ובשתי השעות האלו כמה שתצליח לאסוף, שלך הוא.
נכנס הוא איפה, עם קופסתו שהיה רגיל לקבץ בה את הנדבות, לתוך אוצר המלך. במשך חמש דקות מילא את קופסתו ויצא החוצה שמח וטוב לב. אולם הממונה על האוצר לקח את קופסתו ושפך את כל אשר קיבץ.
פרץ העני בבכי. אמר לו הממונה: קח את קופסתך ומלא בה כסף אחר. נכנס שוב העני ומילא את קופסתו, ושוב כשיצא החוצה שפך הממונה את כל כספו מן הקופסה.
וכך חזר התהליך עד שנגמרו השעתיים. וכשיצא העני בפעם האחרונה החוצה אמר לממונה: אני מתחנן לפניך, השאר לי את מה שקיבצתי, שכן זמני עבר ואיני יכול להיכנס עוד לאוצר.
אמר לו הממונה, מה שאספת, כעת שלך הוא וכן כל הכסף ששפכתי לארץ במשך שעתיים. ומה ששפכתי את כספך בכל פעם הוא מטעם שרציתי להיטיב לך, שהרי מלאת את קופסתך הקטנה ולא נותר לך מקום להכניס בה עוד".
איננו מסוגלים לקבל בבת אחת את כל אור אין סוף, ולכן כל העבודה שלנו בקבלת האור נחלקת להרבה זמנים ומצבים.
כמו כן, כל המצבים הקודמים שלנו, שאותם עברנו בכל הגלגולים, מצטברים ונאספים יחד למצב אחד כולל שבו כל הרצונות/הכלים וכל האורות, מתחברים יחד עד שאנחנו מגיעים למצב של גמר התיקון השלם, איפה שהכול מתמזג לאחד ושוב מתגלה מלכות דאין סוף המלאה בכל אור האין סופי.
על לבוש הנשמה
(מסדרת "הליכה על דרך האמת")
(מסדרת "הליכה על דרך האמת")
קונה טבע שני
כתבי בעל הסולם, הדת איננה לתועלת הבריות,
אלא לתועלת העובד
"ופרוטה ופרוטה מצטרף לו לחשבון
הגדול, עד שקונה טבע שני, שהוא ההשפעה לזולתו, בלי שום התעוררות של קבלה עצמית, זולת
להכרח קיומו בלבד. ונמצא, באמת שנשתחרר מכל מאסרי הבריאה."
המאמצים שלך אינם נעלמים
"וכשהוא מגיע לשלב שבו הסכום של כל המאמצים, ההשתדלויות, הקבוצה שהוא ארגן לעצמו, מניבים את התוצאה, ואז כל מה שהוא אסף ואגר, שנשמר ב"סטרא אחרא" אפילו ללא ידיעתו, פתאום מתגלה ויוצא בצורה של רצונות מתוקנים. ואז הוא מקבל אותם וממשיך להתקדם איתם הלאה.
כך זה קורה כל הזמן, וזהו עיקרון חשוב מאוד. אנחנו צריכים להבין שכל פעולה בכל זאת מביאה תועלת, אפילו פעולה אגואיסטית. וכל הפעולות שלנו, במשך חודשים רבים, בסופו של דבר מצטברות יחד, כדי להתגלות פתאום.
וכשהאדם לעיתים מצליח להשיג השתוקקות קצת יותר גדולה להשפעה, אפילו עדיין ב"לא לשמה", אך כבר קרוב יותר ל"לשמה", אז הוא תמיד מתחיל להבין ולהרגיש טוב יותר את העבר, ומבין מה עבר עליו ומה קרה לו."
צוברים פרוטה אחר פרוטה בקופת התפילה
"רב"ש אהב לחזור על המשפט, שזו כזאת עבודה, שבה פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול. אני שמעתי את זה ממנו 10-20 פעם ביום.
זה אומר, שבכל רגע ורגע בחיים האדם מלקט ואוסף את המאמצים שלו, שבכל רגע מכוון את עצמו יותר ויותר במדויק למטרה. ולכן אנחנו צריכים לארגן כזאת מערכת של ערבות הדדית, של דעה והרגשה כללית משותפת, שתאפשר לנו כל הזמן לכוון את עצמנו ממצבים פחות חשובים למצבים יותר חשובים.
זה צריך לעזור לי לקבוע, שהדבר החשוב ביותר זה גדלות וחשיבות הבורא. ואם אני מחשיב אותו כחשוב ביותר, אז הוא כבר מתחיל לשלוט עליי ובכל רגע מקנה צורה חדשה לרצון לקבל שלי, למודעות שלי, ליחס שלי לחיים.
עכשיו אני כבר מסתכל על החיים מאותה נקודת הראייה החדשה ואז שוב פוגש הפרעה חדשה שבאה אליי, איזה חשבון חדש, ושוב אני מבצע בי שינויים. כך מצטברות הפרוטות שלי, פרוטה אחר פרוטה. כפי שכותב בעל הסולם באיגרת מס' 18: "אין תקנה לאדם, אלא להישיר כל הרגעים ההווים והעתידים לבוא, שיהיו מוכתרים ומוגשים לשמו הגדול". ואף פעם אסור לעזוב את העיסוק הזה.
התמדה בזוטות יקרות
העיקר בעבודה שלנו זו ההתמדה. אסור לזלזל באף רגע ובשום מקרה והזדמנות קטנה, מפני שדווקא עליהם מבוסס העיקרון "יגעתי ומצאתי".
והאדם, בדרך כלל מתחיל לשקול ולעשות חשבון אגואיסטי, כמו בחיים שלנו - האם כדאי לי עכשיו לקום וללכת לעבודה? ומחליט, שעבור מאתיים שקל הוא מוכן לקום ואילו בעבור חמישים שקל, אין כל טעם לקום ולהתאמץ.
יכול להיות, שמנקודת מבטו של האגו זהו חשבון נכון, אבל אם אנחנו מדברים על עבודה בעל מנת להשפיע, אז צריכים לקחת בחשבון שהרווח שלנו הוא בכמה שאנחנו נותנים, כמה שמתקדמים לכיוון הבורא! וכאן אפילו פרוטה אחת יכולה להיות לא פרוטה אלא מיליארדי שקלים. הכול תלוי בגדלות של מי שאנחנו משפיעים לו.
לכן, החשבון צריך להיות חשבון של השפעה ולא חשבון של קבלה. ובחשבון של השפעה, כמה שהעבודה נראית פחותה ולא חשובה, כך היא יכולה לתת יותר. מפני שהיגיעה שלנו וההתגברות על הזלזול מכפילה בהרבה את העבודה הקטנה הזאת.
מה שנראה לי בראייה הגשמית האגואיסטית שלי כדבר קטן ולא חשוב, הופך להזדמנות גדולה שאותה אני מקבל בתמורה למאמץ קטן, וזה בתנאי שאני מעביר את כל זה להשפעה. כי הכול במחשבה יתברר. נדרש ממני מאמץ קטן כדי להתגבר על הספקות שלי - האם כדאי לי להתעסק בדבר שהוא כביכול לא חשוב. אבל אם אני אעשה אותו ואתחיל לעבוד על מה שבעיניי הגשמיות נראה כלא חשוב, אז אני כבר מבצע פעולה רוחנית.
ואף על פי שבמישור האגואיסטי נראה לי שעשיתי איזה דבר קטן ולא חשוב, אבל במישור הרוחני יש לזה ערך רב מאוד. כי אם אני עכשיו אתחיל לחשוב למי אני משפיע, אז בהתאם לכך יוערך הרווח שלי. כי העיקר זה גדלות הבורא. ההשתוקקות שלי היא לא להשיג אותו עצמו, אלא דווקא את הגדלות שלו, וזה מוציא אותו מהמסתור ומאפשר לי להשיג גילוי.
מפני שההבדל בין ההסתר של הבורא והגילוי שלו נקבע רק על ידי תנאי אחד - האם אנחנו מזלזלים בו או שמשתדלים להרגיש את הגדלות שלו. רק זה משנה את הכלי שלנו ומביא אותנו לגילוי.
"אין העדר ברוחניות"
קטעים נבחרים מתוך כתבי המקובלים
"ברוחניות יש כלל"
כתבי בעל הסולם, קפד. ההבדל בין אמונה להשכל
"וברוחניות יש כלל, ש"אין העדר ברוחניות" ו"כל פרוטה ופרוטה מתקבצת לחשבון גדול"."
"רוחניות זה עניין נצחי שאינו נפסק"
כתבי בעל הסולם, שמעתי בסעודת ליל שבועות תש"ח
"אין העדר ברוחניות, כי רוחניות זה עניין
נצחי, שאינו נפסק. רק מפני שמצד הנותן אין אנו מוכשרים לקבל התורה, אנו אומרים, שהפסק
הוא מצד העליון."
אֵין
הֶעְדֵר בָּרוּחָנִי
כתבי
בעל הסולם, מאמר: "פתיחה לחכמת הקבלה", אות צ"ו, עמ' 184
כּל שִינוּי מָקוֹם
הַנֶאֱמָר בָּרוּחָנִיוּת,
–
אֵין הַפֵּירוּש שֶנֶעֶדְרָה
מִמְקוֹמָה הַקוֹדֵם
וּבָאָה לַמָקוֹם הֶחָדָש,
כְּדֶרֶך הַעְתָקַת מָקוֹם
בַּגַשְמִיוּת,
–
אֶלָא רַק תוֹסֶפֶת יֵש כָּאן,
כִּי בָּאוּ לַמָקוֹם הֶחָדָש
וְגַם נִשְאֲרוּ בִּמְקוֹמָם
הַקוֹדֵם.
–
אין באור שום השתנות מטעם ש"אין העדר ברוחניות"
כתבי רב"ש, כרך א', ענין יראה ושמחה
"אף על פי
שאין בהאור שום השתנות, מטעם "אין העדר ברוחניות", מכל מקום מצד הכלים
יש שינויים, והכלים הם מגבילים את האור. כי בהכלים מבחינים את גדלות השפע, מה שהם
מתפעלים מהשפע. ואם אין לו (לאדם) כלים, שיוכלו להיות בחינת לבוש להאור, אז לא
ניכר שום אור במציאות, כפי הכלל "אין אור בלי כלי", היינו שאנו צריכים
לדעת דבר אחד, שאנו יכולים לדבר ממה שמושג לנו בהרגשתינו."
מקום עבודה ללכת קדימה
כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת עז
"אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה, מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת
קדימה. כי כל רגע שמבררין לתוך קדושה, זה כבר נכנס לרשות הקדושה, רק האדם יורד
בכדי לברר עוד נצוצות של קדושה."
שום דבר אינו הולך לאיבוד
כתבי רב"ש, כרך א', מדוע חג המצות נקרא "פסח"
"אין העדר ברוחניות, כי בחינה הכי קטנה שבישראל נשארה
בחיים, ושום דבר אינו הולך לאיבוד."
אין העדר ברוחניות
החוק "אין העדר ברוחניות" אומר, שכל התיקונים שביצענו, יישמרו ויצטברו. למרות שהם נעלמים משדה הראייה שלנו, כאילו שלא נשאר לי דבר ממה שעשיתי אתמול. אני לקחתי מהאוצר ספל מלא זהב, אך לקחו לי אותו, לא השאירו לי דבר! אך אומרים לי: "כנס שוב ותתחיל מההתחלה!". אך אין העדר ברוחניות, אחר כך אני אגלה שכל מה שלקחתי מצטבר בחשבון שלי. אין העדר - פירושו שהתיקונים ופעולות ההשפעה אינם נעלמים.
מדוע צריך לדבר על זה? - כי נדמה לאדם שכל מה שהוא השיג נעלם! אתמול הצלחתי, הייתי על הגובה, הרגשתי את הכוח שמוביל אותי, אהבתי את החברים, והיום אני ריק וחסר כוחות. אך אני צריך להאמין, שאין העדר ברוחניות, הכול נשאר!
לעומת זאת בעולם הזה כל ההצלחות שלנו אינן קיימות באמת, אלא רק נדמה לנו שהן קיימות, כדי שאוכל לדעת מהי התכונה ההפוכה, מהי אהבה והשפעה.
"אור
וכלי"
קטעים נבחרים מתוך כתבי המקובלים
לאדם אין כלי לראות באמצע הדרך את מה שהוא עבר,
לכן צריך כל הזמן לחשוב שכבר עומד קרוב להיכל המלך
כתבי רב"ש, כרך ג', אגרת סה
" ובשביל זה מטרם שהאדם סיגל לעצמו שיהיה מוכן לקבל שלמות אין
הוא יכול לראות את שיעור הדרך שכבר עבר בדרכו למטרת השלמות, כי רק בגמר עבודתו הוא
יכול לראות ולא באמצע, מטעם שלא יוכל לקבל את שפעו ית' מטרם שיש לו כלים שלמים
המוכנים לזה. לכן אנחנו צריכים לחזק את עצמנו ולומר שכבר אנחנו עומדים קרוב להיכל
המלך, כי כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול ויכול להיות שעוד
מעט נראה שהפתח פתוח לפנינו ונזכה להכנס ולהשתעשע עם המלך."
* * * * *
האור נמצא במנוחה מוחלטת, והכלים שלי מציירים לי את העולם
הרב מיכאל לייטמן בשיעור "שמעתי" 10.01.13
"תורה
זה האור שנמצא סביבנו, מופשט, מאה אחוז שאין לו שום מידה ומשקל והבחנות, כל
ההבחנות שבאור הזה אנחנו עושים וכל ההבחנות האלו רק כלפינו, רק כלפינו. זאת אומרת,
אני בכלים שלי הפנימיים מודד כמה האור מופיע בי, באיזה אופן, באיזה תהליך וכן
הלאה, אני מודד לפי הכלים שלי. יש לי כלי של ספל, כוס, איזה כלי גדול, דלי, חבית,
לא יודע מה, בכל מיני צורות, צבעים, צלילים, לא חשוב מה, אלף ואחד יכולים להיות.
מה שיש לנו בדרגה שלנו הקטנה ביותר, בדרגות עליונות יש שם עוד מיליוני כל מיני
אופנים שמתגלים, וכל זה בא מהאור אחד.
יש באור דבר כזה? אין כלום. אלא מה יש? הכל יש בתוך הכלי, בתוך
הרצון. אז אנחנו מציירים לעצמנו את העולם שלנו. היוצא בזה, שאני יכול לצייר לעצמי
העולם הרבה יותר טוב. אם האור נמצא במנוחה מוחלטת, והכלים שלי הם מציירים לי את
העולם, מקצה לקצה בכל הפרטים ובכל מה שיש, אז אולי נצייר את העולם ונחייה בו
יפה."
כְּלִי לְשֶׁפַע
מתוך כתבי רב"ש כרך ג', מאמר 798: "מעלת הקטן", עמ'
2001
.
הַשֶּׁפַע עַצְמוֹ
דּוֹמֶה לְיָם גָּדוֹל.
וְיֵשׁ מִי שֶׁשּׁוֹאֵב
עִם אֶצְבָּעוֹן,
וְיֵשׁ מִי שֶׁשּׁוֹאֵב
עִם דְּלִי.
* * * * *
האור
העליון במנוחה מוחלטת,
הבעיה
היא לסדר את הכלים, הרצונות שלי, שיהיו נכונים לגילוי האור
הרב מיכאל לייטמן
01.10.13
"כל פעם שאנחנו
קוראים, אנחנו מרגישים שזה משהו חדש. בלבול חדש, גילוי חדש, יחס חדש, טעמים חדשים.
הכלים שלנו, במוח, בלב כל הזמן משתנים. אנחנו משתדלים להיזכר מה היה קודם, אולי
קודם היינו יותר קרובים להבנה ועכשיו שכחנו, או שאנחנו נמצאים עכשיו במצב יותר
גרוע.
ודאי שכל פעם המצב יותר
גרוע מפני שנפתחים כלים חדשים, מקולקלים יותר מהקודמים. ולכן לעורר אותם, לסדר
אותם בצורה נכונה זה דורש יותר מאמץ. וכך מתקדמים בדרך, אין מה לעשות, העבודה היא
יותר קפדנית, יותר קשה, היא דורשת יותר תשומת לב, יותר התגברות נגד העצלות, נגד
הבושה, נגד הגאווה, נגד כל מיני דברים. כך מתקדמים והעיקר להגיע להבנת הכלי, מה
הוא צריך להיות. כי האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת וכל הבעיה היא בכלים. איך אני
צריך לסדר את הרצונות שלי כך שהם יהיו מוכנים, נכונים לגילוי האור."
הכלי חייב להגיע לשיעור שלם של חסרון
שיהיה מתאים לקבל אור בשלימות
כתבי רב"ש, כרך ג', מהו האיסור לתת שלום מטרם שמברך לה',
בעבודה בעבודה
"החסרון הזה שהאדם מתחיל להרגיש שאין הוא מסוגל לעבוד לתועלת
ה' זה נקרא כלי, היינו צורך למי שיעזור לו, שכן יהיה לו רצון, לעבוד לתועלת ה'.
והעזרה שהוא מקבל מלמעלה, הנקרא הקב"ה עזרו, זה נקרא אור. וב' אלה, מתגלים
בזה אחר זה, ולא בפעם אחת כנ"ל. לכן אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל
יום", כלומר שאינו נגמר האור וכלי ביום אחד, אלא זהו כמו שכתוב: "פרוטה
ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", כלומר עד שהכלי מקבל שיעור שלם של חסרון,
שיהא מתאים לקבל אור בשלימות."
אפילו התגברות הקטנה ביותר נכנסת לחשבון
עד ש"שערי הדמעות לא ננעלו"
כתבי רב"ש, כרך ג', אגרת יד
" והכל זוכין רק על ידי התגברות הנקרא כוחות, וכל כח וכח
שהאדם מוציא מצטרפין לחשבון גדול. היינו אפילו שהאדם מתגבר באיזה פעם ובא לו מחשבה
זרה, וטוען הלא אני כבר בדוק ומנוסה שעוד מעט לא יהיה לי את החשק הזה לעבודה, ומה
אני ארויח אם אתן עכשיו מעט התגברות. ואז הוא צריך לענות, שפרוטה ופרוטה
מצטרפות לחשבון גדול, היינו לחשבון הכללי, בין לשורש נשמתו, ובין לכלל כולו.
ואולי זה פירוש "שערי הדמעות לא ננעלו".
"שערי" מלשון סערות, שזה ענין התגברות. "דמעות" מלשון המדמע,
היינו שיש עירוב של רצוניות אחרות, ורק באמצע הרצוניות יש שם לרגע קט רצון של
התגברות לאהבה ויראת שמים. "לא ננעלו", אלא שהרגע הזו מצטרף לחשבון
גדול, וכשהחשבון מתמלא אז גם האדם מתחיל להרגיש את ההלבשה הרוחנית.
וזה ענין חשיבות של הדמעות, היינו אפילו שהוא נמצא בשפל המצב,
היינו שיש לו רצוניות שפלים, ומכל מקום יש באמצע כח התגברות, שמנקודת לבבו חושק
וכוסף לה', אזי הכח הזה חשוב מאד. זאת אומרת, אפילו שהאדם נמצא בגלות, שנקודת לבבו
מונח תחת שליטות אחרות, הנקרא שכינתא בגלותא, בבחינת הפרט, לרגע קט הוא מתגבר
ומקדש את השם. ואף על פי שהוא כבר בטוח מרוב ניסיונות שאחר כך יחזור לסורו, מכל
מקום זה חשוב מאד, שהאדם יכול לומר האמת בריש גלי.
וזה דומה שהאדם עומד בין הפושעים, שהם מחרפים ומגדפים את עבודת ה'.
ויש ביניהם מרצים במתק לשונם, ונותנין להבין איך שאין טעם בעבודת ה'. ומכל מקום יש
שם מי שהוא שאין לו כל כך, שיוכל להסביר את טובו ומהותו של העבודה, אבל קריאת
בינים הוא יכול לומר. היינו שמוחה במילה אחת שזה לא אמת מה שהם אומרים.
אבל טוב הוא שהוא לא מסכים, אף על פי שאין לו כל כך מוח וכח כמו
המחרפים. וזה נקרא "שערי דמעות", וזה נקרא "פרוטה ופרוטה מצטרפין לחשבון גדול"."
*****
אין להתפעל מהירידות
כי פרוטה לפרוטה מצטברת לחשבון גדול
כתבי רב"ש, כרך ג', אגרת עז
"כל היסוד הוא, שהאדם צריך לבקש מה שכל מחשבתו ורצונו יהיה רק
לתועלת ה', אז בא תיכף ציור של שופלות, הנקרא שכינתא בעפרא. לכן אין להתפעל
מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול."
בשביל מה צריכים להעביר את אוצר המלך ממקום למקום?
-
על ידי זה שאתה מעביר את אוצר המלך ממקום למקום, כך אתה כל פעם רוכש את גדלותו וחשיבותו ובכך עושה לו נחת רוח.
הוא לא צריך שתעביר את האוצר שלו לשום מקום, והוא לא זקוק לעבודה שלך. נחת הרוח שלו היא בזה שאתה תבין אותו, תרגיש ותהפוך להיות דומה לו, ובזכות זה אתה גדל. בזה אתה גורם לו תענוג.
והתענוג שלך הוא שאתה מבצע את הרצון שלו: עולה, גדל, מבצע את כל מה שהוא רוצה. ולא כדי שאתה תקבל לעצמך שכר נעים וטעים שהרווחת בכל הדרך הזאת, אלה כדי לעשות נחת רוח לבורא.
צריך להרגיש את הנקודה הזאת שבה אנחנו מחליפים את היחס שלו אלינו, ליחס שלנו אליו. זאת הנקודה שבה אנחנו פוגשים אותו. יש אחד ויש שני, ובאמצע זה מקום המפגש שלנו, נקודת המפנה: הוא משפיע לנו ואנחנו משפיעים לו. דווקא כאן נמצאת נקודת ה"מסך", נקודת הקשר בינינו.
נהנה מהכיבוד? אל תשכח את בעל הבית
כתבי בעל הסולם, "שמעתי", מאמר נ"ב "אין עבירה מכבה מצווה": "ושמעתי עוד משל, שאמר, לב' חברים שאחד נהיה מלך, והשני היה עני ואביון, ושמע שחבירו נעשה מלך. אז העני הלך לחבירו המלך, וסיפר לו על מצבו הרע, אז המלך נתן לו מכתב לשר האוצר שבמשך שעתיים הוא יקבל כסף כמה שרוצה. והעני בא לבית האוצר עם הקופסא הקטנה, ונכנס ומילא את הקופסא הקטנה עם כסף. כשיצא, אז הפקיד נתן לו בעיטה בהקופסא, אז כל הכסף נפל לארץ, וכך היה חוזר חלילה, והעני היה בוכה, למה הוא עושה לו כך, ולבסוף אמר, כל הכסף שלקחת כל הזמן שלך הוא, ואתה תיקח הכל. כי לא היו לך כלים לקחת את הכסף שיספיק לך מהאוצר, לכן עשה תחבולה כזאת".
אנחנו צריכים להיות מוכנים למצב, שברגע שנמלא את "הקופסה" שלנו, היא מייד תתרוקן. אבל זה לא כדי שנמשיך למלא אותה באופן מכאני וניקח מהאוצר יותר ויותר. אלא פעם אחר פעם, בזה שאנחנו מרגישים איך הקופסה מתרוקנת שוב ושוב, כבר האגו מתחיל להרגיל אותנו לתפוס את זה כמובן מאליו. ואז אנחנו מתחילים לשאול, מדוע זה מתרחש כך? מהי התועלת בכך? ואיננו מסכימים עם זה.
אנחנו שוב ושוב עוברים דרך אותם המצבים, האור משפיע על החזרה העיקשת הזאת, ואנחנו מתחילים להבין שלא צריך לדאוג לקופסה המלאה, אלא לעבודה עצמה. המילוי מאפשר לנו להעביר את אוצר המלך ממקום למקום, וכך אנחנו משיגים השפעה, "לשמה".
אנחנו צריכים להציב את המטרה ולמקד את תשומת ליבנו, לא על המילוי שנעים וחשוב לנו היום, אלא בכל פעם לחשוב על מה שיהיה חשוב מחר. וצריך לעשות זאת מייד. אז נהיה דומים לאותו הזקן שהולך כפוף ומחפש, כאילו שאיבד משהו. הוא כל הזמן מפחד לאבד את חשיבות המטרה ומנסה לברר ממה מורכבת המטרה הזאת.
המטרה בכלל לא מסתכמת בתחושות נעימות. התחושות הנעימות דרושות כדי שאני אתעלה מעליהן ואדרוש מילוי אחר - להרגיש את החשיבות של מי שאני עובד עבורו, ושאני אשאר בהסתרה. אני דורש את הגילוי של גדלות הבורא רק כדי לספק לעצמי חומר דלק לעבודה. כמו שנאמר: "לצנועים חכמה" וגם "שכר מצווה, מצווה". לזה צריך להשתוקק, כדי שיתנו לי לעלות מהפעולה הזאת לפעולה הבאה, שבכלל אינה קשורה לאותו התענוג שקיבלתי.
כאילו הכנתי בעצמי איזו פעולה, ביצעתי אותה בעצמי, השגתי תוצאה טובה, ועכשיו צריך להודות לבורא על כך שהוא ביצע הכול מההתחלה ועד הסוף. כי עכשיו אני מבין שכל זה קרה מפני שהוא נתן לי רצון, חומר דלק, כיוון, שׂכל, וכל השאר. הוא זה שסידר את הכול, ואני בכלל לא עשיתי כלום.
לכן אני צריך להקריב קורבן, לקרב עוד חלק ממני להשפעה. אותו התענוג שקיבלתי בזכות העבודה ש"לא שלי", והכסף, שגם כן לא שלי, כלומר, "מסך", כיסופא שבעולם הזה. הבורא נתן לי את כל זה, והוא גם נתן לי את המילוי. ואני רוצה להתעלות מעל כל זה ולעבוד לא למען המילוי, אלא רק למען גדלותו.
בצורה כזאת אנחנו לא מאבדים את המדרגה שהשגנו ולא יורדים. כי אנחנו עכשיו קובעים לעצמנו מטרה עוד יותר גבוהה, כמו אותו הזקן שמחפש אם לא איבד משהו. ואנחנו באמת איבדנו. לרגע קט הרגשנו כמה טוב ונעים להיות באיחוד, ועכשיו אנחנו צריכים לעלות מעל להרגשה הנעימה הזאת אל חשיבות המטרה. ואת אותה ההרגשה הנעימה אנחנו רוצים להעביר לבורא, כדי לעשות לו נחת רוח.
יוצא, שכל התהליך שעברנו, כל הכיבוד שהאורח קיבל מבעל הבית, הוא רוצה עכשיו להחזיר כדי לא לקבל אותו למען עצמו. זה כבר מצב שבאיזו צורה הופך להשפעה טהורה, ל"לשמה". וזה כבר היחס הנכון.
אוֹת כ
כְּלִי
הָעוֹלָם הוּא כְּלִי שֶלִּי
הַבּוֹרֵא פּוֹנֶה אֶל הָאָדָם בְּצוּרוֹת שֶל הַשְפָּעָה, וְהָאָדָם עוֹנֶה לוֹ בְּצוּרוֹת דּוֹמוֹת שֶבּוֹנֶה מֵעַצְמוֹ. וְהַקֶּשֶר הַזֶּה, מִידוֹת הַקֶּשֶר, מַעַרְכוֹת הַקֶּשֶר שֶנּוֹצָרוֹת בֵּינֵיהֶם, זֶה נִקְרָא "עוֹלָם".
יָרְדָה מִלְּפָנָיו אוֹת כ' מֵעַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ וְאָמְרָה לְפָנָיו: "רִיבּוֹן הָעוֹלָם, טוֹב לְפָנֶיךָ לִבְרוֹא בִּי אֶת הָעוֹלָם, כִּי כְּבוֹדְךָ אֲנִי". אֲבָל כְּשֶיָּרְדָה אוֹת כ' מֵעַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ, נִזְדַּעְזְעוּ מָאתַיִים אֶלֶף עוֹלָמוֹת וְנִזְדַּעֲזַע הַכִּסֵּא, וְכל הָעוֹלָמוֹת נִזְדַּעְזְעוּ לִנְפּוֹל. אָמַר לָהּ הקב"ה: "כָּ"ף כָּ"ף, מָה אַתְּ עוֹשָׂה כָּאן, לא אֶבְרָא בָּךְ אֶת הָעוֹלָם, שוּבִי לִמְקוֹמֵךְ, כִּי בָּךְ כְּלָיָה. שוּבִי לְכִסְאֶךְ וַהֲיִי שָם". יָצְאָה מִלְּפָנָיו וְחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ. (ספר הזוהר)
כל מכה ומכה שחווים לא חשוב מי ומה, אפילו איזה חיה קטנה שלא יכולה לספק לחמה, הכל הוא תוצאה של חוסר אור בתוך הכלים. כי אין משהו אחר, יש רק אור וכלי. לכן בדרגה שלנו, אם נוכל לתקן את הכלים, ייכנסו לתיקון לאט לאט גם יתר הדרגות. ("אור וכלי - אור ורצון" - אור וכלי 55: כל מכה ומכה היא תוצאה של חוסר אור בתוך הכלים)
אנחנו מגלים את האור בתוך הכלי, לפי צורת הכלי. אם הצלחנו להדביק את הכלי, הופּ! האור מאיר. והסגנון שהוא מאיר תלוי באופן הדביקות בינינו. ("אור וכלי - אור ורצון" - אור וכלי 4: הופ! הוא מאיר)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה